ביאור שטיינזלץ על נדה ה׳

1 ואילו שיטת הברייתא שכתם באשה שיש לה וסת ונמצא שלא בעת וסתה מטמא למפרע — הריהי כדברי הכל, שאף ר' דוסא סבור שהאשה שיש לה וסת הרואה שלא בשעת וסתה, שמטמאה למפרע.

2 ושואלים: מדוע מעמידים את משנתנו כשיטת ר' דוסא, שהוא דעת יחיד, כדי שתוסבר הברייתא לשיטות הכל, ולוקמא איפכא ושיעמיד אותה להיפך, שהמשנה היא לכל הדעות, וברייתא זו היא לשיטת חכמים בלבד, וכמו שהסברנו קודם?!

3 ומשיבים: כיון דאיכא לאוקומי שאפשר להעמיד את השיטה המוסכמת על הכל "דברי הכל" באופנים שונים: האחד, לקולא להקל, שהרואה בשעת וסתה מוסכם על הכל שדיה שעתה, ונחלקו רק שלא בשעת וסתה. והשני, לחומרא להחמיר, שכאשר רואה שלא בשעת וסתה, מוסכם על הכל שמטמאה למפרע, וחכמים סבורים שאף בשעת וסתה יש להחמיר בה. ובמקרה שניתן בו לפרש להקל או להחמיר — לחומרא מוקמינן להחמיר אנו מעמידים, מסכימים.

4 א בברייתא שהובאה מקודם קתני שונה התנא כי האשה הרואה כתם מטמאת למפרע, שאם תראה האשה דם שלא בשעת וסתה הריהי מטמאה מעת לעת. ונדייק: טעמא מתוך הטעם הזה נלמד, שדווקא בדינה של אשה שיש לה וסת הוא, דפליגי רבנן שמחלקים חכמים בין כתמה, שמטמא למפרע, לראייתה בשעת הוסת, שאינה מטמאה למפרע.

5 ומכאן נסיק: הא הרי, אבל שאר נשים כגון אלו שהן בחזקת מסולקות דמים, שאמרו בהן חכמים שדיין שעתן, ואינן מטמאות למפרע — אף דין כתמן של אלו כדין ראייתן.

6 ומעתה יש לברר: מני כשיטת מי היא ברייתא זו? כשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס היא, שאמר רב יהודה, אמר שמואל משום בשם ר' חנינא בן אנטיגנוס: כל הנשים — כתמן טמא למפרע. ואותן נשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דיין שעתן — דין כתמן כדין ראייתן, ואינו מטמא אלא מכאן ולהבא. חוץ מתינוקת שעדיין לא הגיע זמנה לראות, שאפילו היו סדינין שלה מלוכלכין בדם, ואינה יודעת אם בא דם זה לסדיניה מגופה או ממקום אחר — אין חוששין מחמירים מן הספק לה עליה לטמאה אף לא מכאן ולהבא.

7 ושואלים: ומי אית ליה והאם יש לו לר' חנינא דין זה של טומאת הכתם כלל בנשים שהן מסולקות דמים? והתניא והרי שנויה ברייתא: כל הנשים שראו כתם — כתמן טמא. ואף הנשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דם, שדיין שעתן — כתמן טמא. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אותן הנשים שאמרו בהן חכמים דיין שעתן — אין להן דין כתם המטמא. ויש לדייק: מאי לאו האם אין הכוונה שאין להן דין טומאת כתם כלל, ואף לא מכאן ולהבא! ומשיבים: לא, כוונת ר' חנינא בן אנטיגנוס שאין להן דין כתם לטמא למפרע, אבל יש להן דין טומאת כתם לטמא מכאן ולהבא.

8 ושואלים: אם כן, מכלל זה נסיק שתנא קמא הראשון, החולק על ר' חנינא בן אנטיגנוס ואמר שהנשים שאמרו דיין שעתן כתמן מטמא, סבר סבור שאפילו למפרע הוא מטמא, והרי אף אם הנשים הללו רואות דם מגופן אין הן טמאות למפרע! ומשיבים: אין כן, כך היא שיטתו של תנא זה, וכשיטת ר' מאיר היא, שמחמיר גבי אצל דין הכתמים. דתניא שכן שנויה ברייתא: כל הנשים — כתמן טמא למפרע. ואף אותן נשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דם, שדיין שעתן לטמא, ואין הן מטמאות למפרע — כתמן טמא למפרע, אלו דברי ר' מאיר.

9 ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אותן נשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דם שדיין שעתן ואינן מטמאות למפרע — אף דין כתמן כדין ראייתן, שאינו מטמא אלא מכאן ולהבא. ובדין כתם התינוקת, יש להבחין: תינוקת שהגיע זמנה לראות דם, ומצאה כתם על בגדה — יש לה דין טומאת כתם, וזו שלא הגיע עדיין זמנה לראות — אין לה דין טומאת כתם. ואימתי הוא זמן זה המכונה "הגיע זמנה לראות"? — משהגיעו ימי הנעורים, שהביאה שתי שערות, או שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד.

10 ב ועוד שנינו במשנתנו כי המשמשת בעדים — הרי זו כבדיקה גמורה "פקידה", ואם לא מצאה דם בבדיקה זו, הריהי ממעטת את תקופת הזמן של מעת לעת ושל מפקידה לפקידה, ואין הטהרות שנגעה בהן קודם בדיקה זו טמאים. ובענין זה אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה זו שבדיקת עד של תשמיש ממעטת הריהי דווקא בבדיקת עד שלאחר התשמיש, ואולם בדיקת עד שלפני תשמיש — אינו ממעט כפקידה.

11 ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר רב קטינא: מתוך שהאשה מהומה נרגשת ונחפזת לקראת ביתה התשמיש הקרב, אין היא בודקת כראוי. ושואלים: ואף כי כאשר היא מהומה לביתה מאי הוי מה נהיה, מה בכך? והרי בסופו של דבר בדקה עצמה, ואם יש דם תראה אותו על העד! ומשיבים: מתוך שמהומה לביתה — אינה מכנסת את העד פנימה לחורין ולסדקין, כפי שיש לעשות לבדיקת טהרות, ויש לחשוש שמא היה שם דם, ולא הגיע אליו העד.

12 ושואלים על דברי שמואל: תנן שנינו במשנתנו: המשמשת בעדים — הרי זו כפקידה. מאי לאו האם לא לשון רבים "בעדים" שאחז בה התנא מתייחסת לשני עדים, חד אחד שלפני תשמיש, וחד ואחד שלאחר תשמיש, הרי שבדיקת עד לפני תשמיש, אף היא כפקידה, וממעטת כמותה, ושלא כדברי שמואל! ודוחים: לא, אידי ואידי זה וזה, שני ה"עדים" שבמשנתנו הכוונה לבדיקה שלאחר תשמיש, ושניים אלה הם: אחד לו — לבעל, המקנח בעד את בשרו לאחר התשמיש, ובודק אם נמצא בו דם. ואחד לה — לאשה הבודקת עצמה. וכדתנן כמו ששנינו במשנה בתחילת הפרק הבא: דרך בנות ישראל שהן משמשות עם בעליהן בשני עדים, אחד לו ואחד לה.

13 ומקשים על תשובה זו: האי מאי זה מה הוא, מה טענה היא זו?! שהרי אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שכוונת המשנה בלשון "משמשת בעדים" היא לחד אחד שלפני תשמיש וחד ואחד שלאחר תשמיש — איצטריך הוצרך הדבר להיאמר, שהרי סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר שמתוך שמהומה לביתה ולא בדקה שפיר יפה, אין בעד שלפני התשמיש כדי להוכיח, ולכן קא משמע לן משמיעה לנו המשנה שאף בדיקה שלפני התשמיש הרי זו כפקידה. אלא אי אמרת אם אומר אתה שאידי ואידי זה וזה, שני עדים אלו הם לבדיקה לאחר תשמיש — פשיטא פשוט הדבר שבדיקה שלאחר התשמיש הריהי בדיקה לכל דבר, וממעטת מעת לעת ומפקידה לפקידה!

14 ומשיבים: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא שתאמר שיש לחשוש שמא תראה טפת דם קטנה כגרגיר זרע החרדל, ותחפנה תכסנה שכבת זרע ולא ייראה הדם מחמת כן, ולא תהא הבדיקה שלאחר תשמיש נחשבת, לכן קא משמע לן משמיע לנו התנא שאין חוששים לזה.

15 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שאכן לשון "עדים" באה ללמדנו ששתי בדיקות אצרכוה רבנן הצריכוה חכמים, חד אחת לפני תשמיש, וחד ואחת לאחר תשמיש, ולכך כיוונה המשנה בדבריה כשאמרה "משמשת בעדים" — שכך ראוי לעשות, ואולם כי קתני כאשר שנה במשנה בהמשך הדברים "הרי זו כפקידה" — הכוונה רק לבדיקה שלאחר תשמיש, וזו שלפניו אינה כפקידה, וכדברי שמואל. ושואלים: ואיך למד אתה ממשמעות דברי המשנה שצריכה האשה לבדוק עצמה לפני ולאחרי התשמיש, והא והרי "המשמשת" קתני שנינו במשנה, ומשמע לשון זו שכך עשתה, ולא שמחוייבת היא בכך! ומציעים: תני שנה: "ומשמשת בעדים", שכך היא צריכה לעשות.

16 ג שנינו במשנתנו כי המשמשת בעדים ומצאה טהורה הריהי ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה. ושואלים: השתא עכשיו לאחר שכבר שנינו כי מעת לעת היא ממעטת,

17 שממעטת בדיקה זו מפקידה לפקידה אם היתה זו בתוך פרק הזמן של מעת לעת מיבעיא נצרכה לומר? והרי הוא זמן קצר יותר!

18 ומשיבים: יש מקום להשמיענו שממעטת אף מפקידה לפקידה, שכן מהו דתימא שתאמר: לתקופת זמן ארוכה זו של מעת לעת — חשו חששו בה רבנן חכמים לפסידא להפסד של הטהרות שעסקה בהן באותו זמן, אבל לתקופת זמן קצרה זו של מפקידה לפקידה — לא חששו, ולא נסמוך על בדיקה זו למעט אף מפקידה לפקידה, ועל כן תיטמאנה הטהרות שעסקה בהן, לכן קא משמע לן משמיעה לנו משנתנו שאף מפקידה לפקידה, ממעטת בדיקה זו.

19 א שנינו במשנתנו: כיצד מתקיימת ההלכה שדיה שעתה באשה שיש לה וסת? — היתה האשה יושבת במיטה ועסוקה בטהרות, ופרשה קמה ממיטתה, וראתה דם — היא טמאה בטומאת נדה, ככל אשה הרואה דם. ואילו כולן המיטה והטהרות שעסקה בהן טהורות. ושואלים על לשון המשנה: למה לי למיתני לשנות "היתה יושבת במטה ועסקה בטהרות ופרשה וראתה"? ליתני שישנה את עיקר הענין: "היתה עסוקה בטהרות ופרשה וראתה" בלא לציין שהיתה יושבת במיטה כשעסקה בטהרות!

20 ומשיבים: בכוונה הזכיר התנא שיושבת על המיטה, והא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו: טעמא הטעם, דווקא שכולן טהורות, הוא משום שכיון שיש לה וסת קבוע דיה שעתה לטמא מכאן והלאה בלבד. הא הרי מכאן שלפי חכמים שמטמאה למפרע מעת לעת, לא רק שמטמאה את הטהרות, אלא המטה שעליה ישבה נמי מטמיא גם כן מטמאה. ומעירים: דבר זה מסייע ליה לו לחכם זעירי, שכן אמר זעירי: טומאת מעת לעת למפרע שבנדה, עושה גם טומאת משכב ומושב, שאף המשכב עליו שכבה והמושב עליו ישבה במשך תקופה זו טמאים בדרגת טומאה כזו שיש בה לטמא אדם הנוגע בהם, ולטמא בגדים שעליו.

21 ושואלים: מכדי מתוך שהאי זו המטה הרי בגדר דבר שאין בו דעת לישאל הוא, שהרי אי אפשר לשאול את המיטה עצמה כיצד היו הדברים, וכלל הוא בדיני ספקות הטומאה שכל דבר שאין בו דעת לישאל — ספקו טהור אף ברשות היחיד, ואף מטה זו לא תטמא למפרע, שהרי ספק הוא אם ראתה האשה קודם לכן, ויהא ספקה טהור! ומשיבים: תרגמה תרגם, פירש אותה זעירי שמדובר כשחברותיה של נדה זו היו נושאות אותה במטה בתוך מעת לעת קודם לראייתה, דהויא ליה שנהיית, נחשבת היא המיטה בכך כעין יד מורחבת של חברותיה, ונחשבת כדבר שיש בו דעת להישאל, וספקה טמא.

22 ומוסיפים עוד, והשתא ועכשיו לאחר שאמר ר' יוחנן שכל ספק טומאה הבאה בידי אדם ביחס לכלי מסויים — הריהי כספק טומאה שנשאלין עליה, וספקה טמא, ואפילו בכלי המונח על גבי קרקע — הריהו נחשב כמי שיש בו דעת לישאל, נוכל לתרץ את שיטת זעירי, שאף על פי שאין חברותיה נושאות אותה במטה כיון שספק טומאת המיטה נובע מספק טומאת האשה ששכבה עליו, הריהי נחשבת כדבר שיש בו דעת להישאל, וכיון שהוא ספק ברשות היחיד — הריהי טמאה.

23 ב מתוך שהובאו דברי ר' יוחנן להסבר שיטת זעירי, דנים עתה בהלכה זו גופא לגופה, כשלעצמה. אמר ר' יוחנן: ספק טומאה הבאה בידי אדם — נשאלים עליה, וספיקה ברשות היחיד טמא, ואפילו בכלי המונח על גבי קרקע כמי שיש בו דעת לישאל הוא נחשב.

24 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בתוספתא: היה איש טמא מתעטף בטליתו, שאף היא טמאה ממגעו, והיו חפצי טהרות בצידו, וספק הוא אם תוך כדי עיטופו נגעה טליתו בהם וטימאתם, ספק לא נגעה. וכן אם היו טומאות כגון שרץ, בצדו, והוא וטליתו טהורים, וספק אם נגעה בהן טליתו ונטמאה, או לא נגעה. וכמו כן אם היו טהרות וטומאות למעלה מראשו, וספק אם נגע הטלית בטומאות תוך כדי התעטפותו ולאחר מכן נגעה בטהרות, ספק לא נגע — הטלית טהור. ואם אי אפשר שיתעטף בטליתו אלא אם כן נגע בטומאות — הרי זה טמא.

25 רבן שמעון בן גמליאל אומר: אומרים לו: שנה, כלומר, התעטף פעם שניה בטלית, כדרך שהתעטפת לפני כן, ושונה, עושה כן פעם שנית, ורואים אם הוא נוגע בטומאות או לא. אמרו לו חכמים לרבן שמעון בן גמליאל: אין שונים בטהרות, כלומר, אין סומכים על עשייה פעם שניה בטהרות, משום שייתכן שהפעם השניה לא היתה בדיוק כמו הראשונה.

26 ויש לשאול: אמאי מדוע לשיטת חכמים, בספק נגע בטומאות בשעת התעטפותו בטלית הריהו טהור? הא הרי ספק טומאה הבאה בידי אדם הוא, ולשיטת ר' יוחנן הרי זה כדבר שיש בו דעת להישאל, וספיקו טמא!

27 ודוחים: בר מיניה דההיא חוץ ממנה מאותה ברייתא, כלומר, אין להקשות מברייתא זו, דתני שכן שנה רב הושעיא על מקרה זה: כל ספק טומאה, כאשר הוא ברשות היחיד — ספקו טמא, ברשות הרבים — ספקו טהור, ודברי הברייתא נשנו ברשות הרבים, ואילו ברשות היחיד יהיה ספקו טמא, כשאר דבר שיש בו דעת להישאל.

28 ג למעלה הובאו דברי זעירי ונידונו דבריו. ומעתה דנים בהלכה זו גופא לגופה, כשלעצמה. אמר זעירי: טומאה זו בכל מעת לעת למפרע שבנדה — הריהי טומאה חמורה, והנדה אף עושה מטמאה משכב ומושב ששכבה או שישבה עליהם באותו זמן לטמא אדם הנוגע בהם לטמא בגדים שעליו.

29 ותוהים על כך: איני כן הוא, והא כי אתא והרי כאשר בא החכם אבימי מבי חוזאי, אתא ואייתי מתניתא בידיה בא והביא ברייתא בידו, ובה שנינו כי מעת לעת שבנדה — דין משכבה ומושבה כדין מגעה. ויש לדון: מאי לאו האם לא הכוונה לומר: מה מגעה של נדה בדבר שנעשה "ראשון לטומאה" לא עושה שיהא אותו דבר מטמא אדם, אף שמטמא אוכלים, אף משכבה או מושבה של הנדה במשך מעת לעת שקודם לראייתה, לא מטמא אדם לטמא בגדים, ושלא כדעת זעירי!

30 אמר רבא: ותסברא וכי יכול אתה לומר כן? והרי קל וחומר הוא: ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל חתום במגופה על פיו, שהוא וכל דבר טהור שנמצא בתוכו ניצול מלהיטמא באהל המת, למרות שכל מה שבאוהל נטמא, ובכל זאת כלי חרס זה אינו ניצול מלהיטמא בטומאת מעת לעת שבנדה, שאם הסיטה אותו בפרק זמן זה הריהו טמא. משכבות ומושבות, שאינן ניצולין באהל המת, אלא טמאים בו — אינו דין שאין ניצולין במעת לעת שבנדה, וכשיטת זעירי.

31 ומקשים: ובכל זאת, והא והרי אבימי מבי חוזאי מתניתא קאמר ברייתא אמר, כדי להוכיח את דבריו! ומשיבים: אימא אמור ופרש כך את דברי הברייתא: משכבה ומושבה